הסיפור שלנו

כאן, בקצה הכפר, הכול התחיל מֵאדם אחד, חלקת אדמה חשופה וּחלום גדול. 
אבא שלי, ולדימיר, איש מושב אמיתי, תחת השמש וידיים צרובות עץ, הביט בשדה ריק ודמיין חורשה שתזמין אנשים לנשום עמוק. לבדו, קורה אחר קורה, הוא בנה ארבע בקתות, נטע עצים וצייר שבילים שמסתלסלים בין ירוק לצליל ציפורים. עשרים שנה חלפו, והגינה הפראית הזו כבר יודעת את שמות האורחים, והרוח שמגיעה מהחרמון זוכרת כל סיפור שסופר פה ליד המדורה.

 

הקסם, בעצם, הוא לא בבקתות עצמם אלא במי שפוגש אתכם בכניסה וזהו אבא, בחולצה דהויה ובקרוקס, עם חיוך של “תשאירו את הדאגות בשער”. הוא יעצור לספר סיפור, להציע ספל קפה, להצביע על שביל נסתר ולדאוג לשלומכם. והיום אני מצטרפת אליו, הבת שלו, ומביאה איתי נגיעות עיצוביות ואהבה למקום שהוא הרבה יותר מעסק, הוא בית.

אם אתם כמהים לשקט שמדבר, לפשטות שמלטפת ולבית שמרגיש כאילו המתין בדיוק לכם, מצאתם אותו.
 

אנחנו כאן, מחכים לפתוח שער, להדליק אור במרפסת ולומר ברוך הבא אל הלב של מושב מעלה גמלא.